מאמרים

שנה חדשה

מהן המטרות שלך לשנה החדשה?

פאולה רוזנברג | | 23 באוגוסט 2020

בכל פתיחת שנה, מיטב המומחים למוטיבציה מתראיינים ומסבירים כיצד נהפוך את השנה הזו ליותר פרודקטיבית.

 

זו נטייה אנושית לייחל להתחלה רעננה, להאמין שהפעם נעמוד ב”צ’ק ליסט” שמייצג את הגירסה החלומית שאנחנו חולמים להיות.

בפועל הפתק האופטימי ובו מילות החזון נשאר בדרך-כלל תלוי על המקרר נאחז במגנט שלא ליפול, או תחוב בתוך מחברת שמתגלגלת בבית.

קואוצ’רים מדרבנים אותנו ומבטיחים שאם נגדיר מטרות ברורות, גדל הסיכוי להגשים אותם. זה הגיוני. השאלה היא מה אנחנו מגדירים בתור מטרה.

 

בעידן שמקדש ערכים של יעילות ו”תקתוק”, שבו מולטיטסקינג הפך לערך עליון ואנחנו מעריצים אנשים שמספיקים יותר, המטרות קשורות לעשייה אקטיבית.

אני מודה שגם אני מודדת את עצמי בתחום המקצועי על פי דרגת הפרודוקטיביות: כמה תארים הספקתי ללמוד, כמה הרצאות העברתי, כמה אייטמים תרמתי לתכנית שאני מנחה. (למזלי, לפחות באמהות ובזוגיות אני לא מחוברת לתחושת ההספק כמדד להצלחה, אצל כל אחד זה אחרת.)

 

במשך שנים מילאתי כל עשר דקות פנויות בלו”ז בעוד טלפון שצריך לחזור אליו, ונתמלאתי ייסורי מצפון כשלא היתה לי האנרגיה לעשות זאת.  בשלוש שנים האחרונות, מאז שהתחלתי לתרגל וללמוד מיינדפולנס, הדפוסים העתיקים שלי משתנים לאט (ממש לאט). זו משימה לא פשוטה, כי אני, כמו רבים, לא מוכנה לוותר על העולם ההישגי. התגמול שמתקבל מהסביבה על רמת פרודוקטיביות גבוהה הוא אדיר, האדרנלין והריגוש כשאני מסמנת “וי” על עוד שורה ברשימת המשימות הבלתי נגמרת הוא ממכר, גם התגובות מבחוץ שמשבחות את היותי “וונדר וומן”.

 

אבל בשלב כלשהו מרגישים את המחיר, הקצב ההיפר-מהיר לא משאיר מקום לתחושות סיפוק כי יש קול בראש שמצווה לעבור לדבר הבא. כמה שיותר מהר. כשאוכלים מבלי ללעוס לא מרגישים את הטעם של האוכל ולכן לא מרגישים שובע, אותו הדבר בקשר לעשייה: כש”בולעים” מבלי לעצור לרגע תמיד רוצים עוד, אין הפנמה של מה שכבר הושג.

 

אני רוצה להצהיר חגיגית על הצבת מטרה שונה לגמרי לכבוד השנה החדשה, מעבר לשאיפות הקשורות בקרייריה, בלימודים, באמהות ובתחום המשפחתי, אני רוצה להשאיר מרחב לאי-עשייה מוחלטת. לבחור לא להיות פרודוקטיבית חלק מהזמן.

 

אני לא מתכוונת לשינה או קריאת ספר אלא ממש לכלום, נאדה, זמן למוח ללא הכוונה. בעידן שבו האינפורמציה תוקפת אותנו מכל פינה, זו חתיכת משימה, ותוסיפו את הערכים החברתיים של חריצות ופעילות שגורמים לתחושת אשמה כש”מעזים לנוח”. הרי לימדו אותנו שהנמלה צודקת והצרצר הוא פרזיט.

 

אבל אני נרתעת עוד יותר הגישה הרוחנית שטוענת שאפשר להשיג מטרות ללא מאמץ, שצריך רק לחשוב ו”למגנט” מה שרוצים. הגישה שמקטינה בחשיבות המאמץ והלמידה היא בעיני גרועה אפילו מהגישה ההישגית-תוצאתית, כי היא גורמת לאנשים לפחד מקצת זיעה ולהאמין שהדברים יכולים פשוט לקרות להם, כמו קסם. אישית אני כבר מעדיפה את עודף המשימתיות על הגישה הזו.

 

השנה אני מחפשת את שביל הזהב שמאפשר גם יעילות מקסימלית וגם את היכולת להרפות לרגעים.

 

כדי שמשימה תוכל להתמלא, כדאי להגדיר אותה באופן ספציפי. אז הנה: מבטיחה לעצמי לקבוע ביומן, פעמיים בשבוע, שישים דקות כדי לתת למוח לצוף.

 

בין הגשת תכנית הבוקר, ההרצאות, הקליניקה, מאות המיילים הווטסאפים, התגובות ברשתות החברתיות שמפעילות אותי, הבישולים, הכביסות, אסיפות ההורים, איסוף מחוגים, עמידה בציפיות של הבנות שלי, של בן הזוג שלי, של ההורים שלי, של סבתא שלי, של העובדות שלי ושל עצמי.

 

בין כל זה – שעה של בהייה בקיר, ישיבה בבית קפה ללא מעש, או שכיבה בעיניים עצומות על הדשא ליד הבית.

 

שנה טובה.

קטגוריות
מאמרים

אולי יעניין אותך

הרשמה לניוזלטר
הרשמו ותשארו מעודכנים בכל מה שחדש אצלנו
אנא הזינו כתובת מייל